• Newsletter

  • Archives

  • Categories

  • Studio

    +
    posted 30.12.2014 | Memoir

    ציפורים מדברות

    אני מציירת ציפורים. הן נולדו מתוך סיפור זיכרונות שאני כותבת לאחרונה ובו אני מספרת על הדמויות שסבבו אותי כשהייתי ילדה – על אמי, על רוחל סבתי, על שורה- חנה אחות סבתי, ועל אחיותיי ואבי. יתכן שהציפורים שלי הן ‘ציפורי הנפש’ של הנפשות הללו, יתכן שהן הדימוי לפוטנציאל החופש הטמון בציפורים, או שאולי הן ייצוגה של הבדידות.

    הציפורים שלי דוממות, ולמרות שציור הוא מדיום דומם מטבעו, נדמה לי שהציפורים שלי דוממות יותר. אולי הן מופנמות מדי או שהן לא מתקשרות דיין, ולכן אני מתעקשת להשתמש במילים, כי במקום שמישהו שותק מישהו אחר מדבר.

    כאמנית מיצג וכציירת העוסקת בתחום הוויזואלי כבר שנים רבות, רכשתי ניסיון בניהול של תהליכי יצירה, בבחירת נושאי עבודתי ובאיתור הטכניקות המתאימות. ובעיקר למדתי לפתח מנגנוניי בקרה ושיפוט.

    אבל כ’כותבת’ אין לי עדיין כלי עבודה משוכללים, אני נלחמת על כל מלה ומשפט ומתלבטת מאד כיצד לחבר בין הקטעים השונים. אני מתייאשת מהר ומאבדת את המשמעות והמטרה של כתבתי. מדי פעם אני חדלה מלכתוב וחושבת שלא אחזור אליה עוד.

    אבל לעיתים אני חולמת על השילוב שבין היצירה הוויזואלית שלי לבין הכתיבה, ומיום ליום אני גם מבינה יותר מדוע.

    אלא שככל שאני כותבת יותר אני מגלה שוב ושוב שמה שקרה בילדותי היה עצוב, מאכזב וגם אכזרי. וכך, אני שואלת את עצמי מה הטעם לספר רק דברים עצובים ואכזריים כל כך? אבל אני לא מוצאת משהו חיובי לספר עליו, ובעצם עסוקה באין – במה שלא היה טוב. האם יש בזה תועלת כלשהי?

    אני מחפשת את המקומות בילדותי בהם אפשר למצוא נחמה, אהבה או געגוע אבל איני מוצאת אותם באנשים שסבבו אותי אלא רק בטבע, בצמחיה ובמראות שמסביב.

    איני יודעת אם הקושי הוא סובייקטיבי, כלומר, קשה לי לחוות מחדש את הכאב, או שאני חוששת שהקורא לא יוכל לעמוד בכל האין הזה.

    אני מדמיינת את ספר הזיכרונות שאכתוב; כולו סיפורים אודות נוקשות, וויתור וייאוש וזה לא מפתה להמשיך. אבל עכשיו אני נזכרת במשפט שקראתי אצל פרויד – הוא אומר שהעצב הוא רגש שבא להחליף הנאה שלא התגשמה – אז אם כך, אולי העצב הוא בכל זאת משהו חיובי?

    אולי אצליח להפוך את האין, או את העצב על האין לתיאור- כמו תיאור טבע.

     

     

    כשהייתי בת שמונה נולד אחי. חליתי ואמרו שיש לי דלקת כליות. היה עלי להישאר בבית שלשה חודשים, נדמה לי שאמרו לי לאכול גבינה לבנה. התגעגעתי למורה החדשה שלי כרמלה. היא הייתה צעירה והילדים ‘שיגעו’ אותה. אני זוכרת אותה זועקת: ‘ש ק ט !’ ומתכופפת לרצפה באגרופים קפוצים. ריחמתי עליה. כתבתי לה מכתב. כתבתי שאני מתגעגעת אליה ואוהבת אותה. אחותי הגדולה מצאה את המכתב והזדעזעה; היא אמרה לי שאסור לי לשלוח מכתב כזה למורה שלי. נדמה לי שהיא עזרה לי לכתוב מכתב חדש, בעצם שיכתבה מכתב חדש בעבורי. אהבתי את אחותי הגדולה, הערצתי אותה ורציתי לרצות אותה, לא היו לי אלא אחיותיי הגדולות להיתלות בהן.

    אני קוראת את הקטע הזה וחושבת – האם הוא יכול לשמש כפתיחה לסיפור שאני רוצה לספר?

    למרות שהוא קצר כל כך וכתוב בסגנון טלגרפי אני מוצאת שהוא אוחז בתוכו את הבעייתיות של סיפור חיי; גדלתי בבית שחל בו איסור על ביטוי של אהבה – לא נותנים ביטוי חיצוני לאהבה ואולי גם לא אוהבים בכלל. על ניסיוני התמים לכתוב למורה שלי שאני אוהבת אותה, הוטל וטו ואני ותרתי בהכנעה.הפנמתי את המסר שנמסר לי מאמי ומאחותי הגדולה והמחאה היחידה שביטאתי הייתה מחאתו של הגוף – חליתי במחלת כליות ומאוחר יותר במחלות נוספות שמיררו את חיי ואת חיי משפחתי. כתבתי את הקטע הזה במשפטים קצרים וקטועים וקיוויתי כי דווקא כך אוכל להצביע על גודל הבעיה. בזיכרוני נצרתי את כתיבתה הסגפנית של נטליה גינזבורג, זכרתי את הדיוק ואת עוצמת הכאב שהיא הצליחה להעביר לא רק באמצעות המילים אלא גם בהיעדרן.

     

     

    באצטבה מעל המחשב שלי מונחות עשרים ותשע מחברות. הן עמוסות בכתיבה צפופה ודחוסה. התחלתי לכתוב בהן בשנת 2003. זו השנה בה נפטר מנחם, בן זוגי לחיים, בעלי ואבי ילדינו, שהיה לצדי מאז היותי בת שש עשרה. כתבתי בדחיפות כאדם הנלחם על נשמת אפו. בימים ובשבועות הראשונים כתבתי מספר פעמים ביום- ניהלתי אתו ‘שיחות’ כפי שהייתי רגילה שנים רבות, סיפרתי לו את העובר עלי, התייעצתי בו וסירבתי להיפרד. לכל מקום אליו נסעתי לקחתי איתי את מחברתי הקטנה, פעמים כשנשכחה ממני נתקפתי בבהלה ומיהרתי לקנות מחברת חדשה. עברו שנים וחודשים. אט, אט הלכה ופחתה תחושת הדחיפות שבכתיבה, פחות ופחות הייתי זקוקה למחברת כדי לשרוד ובשנה האחרונה איני כותבת בה עוד. הכתיבה שאני כותבת היום היא שקולה יותר ובררנית, נעלמה תחושת הדחיפות ובמקומה באה התשוקה לספר.

    לאחרונה החלטתי לכתוב את סיפור חיי ושבתי לכתוב. רציתי להבין ולהסביר, ראשית לעצמי אך גם לאחרים, את המאורעות שגרמו לי לעשות את הבחירות השגויות בחיי וגם את הנכונות. אני יודעת שאין מנוס אלא לשוב אחורה בזמן ולספר את ילדותי. לפענח מה קרה שם בבית בו גדלתי ומי היו הדמויות שעיצבו את חיי? אלא שהניסיון לכתוב את זיכרונותיי קשה עלי מאד; יש רגעים שאני מוצפת בהם והם מכאיבים ביותר, ואז באים רגעים שבהם אני נאטמת וחושבת שאני מפריזה ומגזימה- שום דבר חריג לא קרה והכול היה רגיל ונורמאלי!

    התעוררתי לתוך שקט מאיים. נעלמו רעשי הבוקר של אחיותיי ונעדר קולה של אמי. הייתי בת ארבע. שכבתי במיטת הנוער הישנה שאבי צבע מחדש בצבע קרם, הצבע היה עבה ובעל גבשושיות ונראה שהמיטה נצבעה כבר פעמים רבות קודם לכן. נזכרתי בצעקות שנשמעו מחדר המגורים שלנו בערב הקודם והתחלתי לבכות. חרש בכיתי שכובה במיטתי ומכוסה בשמיכה עד צוואר. אבי הופיע ליד המיטה, אני זוכרת את דמותו המוצקה לצד מיטתי. הוא התכופף לעברי ושאל בקול מהוסס: ‘למה את בוכה ? את רוצה שאימא תחזור?’ כן,הנהנתי בראשי, וחשבתי שאבי מיסכן יותר ממני. איני זוכרת יותר מה קרה באותו היום, רק את אימת השקט הנורא בחדריי הבית, בעצם חשבתי שאמי מתה. החדרים הדוממים בריקנותם דמו בעיניי למוות עצמו, כך חשתי אותו.

     

     

    חייהם המשותפים של הורי עברו בריטואלים של מריבות, מדי מספר ימים הם החלו בריב חדש. אני זוכרת את קול צעקותיה של אמי ואת מנגינת הטרוניה שהשמיעה שוב ושוב כלפי אבי, צעקותיה עלו מעלה אל תקרת חדר המגורים שלנו ומשם התעופפו והמשיכו אל הרחוב בו התגוררנו. אמי צעקה ואבי שתק. אני ואחיותיי דממנו באימה מצפות לסיום.

    לעיתים הלכה המריבה ונמשכה עד שהפכה באחת לשתיקות מבהילות לא פחות. מדי בוקר התעוררתי בצפייה לשמוע את הורי מתלחששים ברכות במיטתם. לעיתים, לאחר משפטי איום שהשמיעה אמי בא גם המפחיד מכל; התעוררתי בבוקר לתוך דומיית החדרים מהם נעלמה אמי והלכה לה למקום שלא היה ידוע לי. מריבותיהם של הורי גרמו לי לשיתוק – לא הייתי מסוגלת לשחק או לתקשר עם הסביבה – ישבתי קשובה ומצפה לסיומן. נדמה כי לא ידעתי שמחה בחיי כמו השמחה שהציפה אותי למשמע ההשלמה בניהם, כאילו כל ישותי הצעירה קיוותה רק לכך; שהורי ישלימו. מה הכעיס כל כך את אמי? ומדוע היא נזקקה למסעות של טירוף כדי לבטא את כעסה? ואיך קרה שהתנכרה לבנותיה ואליי, בתה הצעירה בת הארבע ?

     

     

    אמי הייתה הרביעית במשפחה של חמישה ילדים. כשהייתה אמי בת שבע נפטר אביה. היא ספרה לנו כי באמצע הלילה חש אביה ברע וסבתי העירה את בנה הבכור עמינדב, ושלחה אותו למהר ולהזעיק את הרופא. עמינדב רץ יחף, לקרוא לרופא, שהתגורר במרחק רב מחוץ למושבה. כשחזר עמינדב יחד עם הרופא היה כבר אביה של אמי מת. אני מתבוננת בפניה של אמי כשהיא מספרת את הסיפור ורואה איך מסכה של עצב משתלטת על פניה ומעצבת אותם מחדש. היא מתבוננת הרחק מאתנו אל נקודה בחלל כאילו היא רואה שם את אחיה עמינדב. נראה כאילו היא מצטערת על אחיה יותר משהיא חסרה את אביה. היא אומרת: ‘ הוא היה רק בן אחת עשרה’.

    גם אני מתבוננת אל אותה נקודה בחלל וגם אני רואה את עמינדב, אחיה של אמי, רץ לבדו בחושך להציל את אביו.

    זה נראה כמו שבת אחר הצהרים. כולם היו בבית והאור היה חמים ורך. אמי ישבה על ספה בחדר המגורים ואני ישבתי צמודה אליה, לשמאלה. אני זוכרת אותה בוכה וקוראת משפטי טרוניה. בסוף כל משפט היה סימן שאלה כאילו היא שואלת שוב ושוב; איך זה יכול להיות? למה זה קורה לנו? ולמה אתה עושה לי את זה? אבל לא אלו היו המילים שקראה ואת תוכנן האמיתי איני זוכרת. ישבתי לצידה דרוכה והזדהיתי עם כאבה. היה לי מובן מאליו שאם היא בוכה ומתלוננת היא גם צודקת. אבי נכנס ונעמד מולנו, הוא נראה לי כפוף מעט כמבקש מאיתנו אות של חיבה או אישור, הוא ניסה לחייך אלי ואמר; ‘הרגתי נחש’ ואז, באחת – כבהיפוך סיבובו של ציר – חל בי מהפך רגשי; הפסקתי לגונן על אמי ולהצדיקה ועברתי לצידו של אבי. הפכתי להיות בתו של אבי.

    אני נוהגת בכביש הבינעירוני מביתי אל הסטודיו שלי. זהו יום שישי לפני הצהריים, גשם יורד ללא הרף ואין כמעט מכוניות בדרך. הכבישים רטובים ושקופים ואני מפלסת את דרכי מבעד למסך טיפות עדין. ברדיו מנגן קונצרט לפסנתר- אולי זה שופן? או בטהובן? קלידי הפסנתר בונים משפטי מנגינה קשים ונוקבים הם מסתיימים בסימני שאלה ומתריסים: ‘איך זה יכול להיות? למה זה קורה לנו? ולמה אתה עושה לי את זה? אני שומעת את זעקותיה של אמי מתנגנות במוסיקה ותוהה; האם גם בגופו של המלחין טמונות אותן שאלות?

     

     

    אחותי, המבוגרת ממני בעשר שנים, מספרת כי סבתי ובנותיה האחרות ידעו תמיד שאמי פורצת בצעקות כאשר מסרבים לה. אבל אמי אומרת מדי פעם; ‘הייתי טובה, הייתי כל כך טובה…’ שוב אני רואה אותה מסתכלת הרחק אל נקודה בחלל כאילושם במרחק היא רואה את דמותה של האישה הצעירה שהיא הייתה ואני מאמינה לה- כן, אני בטוחה שהיה בה טוב לב, אפאתיה ורצון לעזור. אמי הייתה יפה – היו לה עיניים כחולות גדולות עור בהיר ושער שחור. היא הייתה תלמידה טובה וסיימה את הגימנסיה בהצטיינות. אחיותיה לא היו יפות כמוה וגם לא תלמידות מצטיינות. האם היו אלו הישגיה ויופייה שעשו אותה למושא להתקפותיהן של אמה ואחיותיה?

    אני כותבת את הדברים הללו וחשה איך גל של חיבה מציף אותי- פתאום אני אוהבת כל כך את אמי ורוצה לגונן עליה.

    בלילות אני הולכת לחפש את האיש ההוא שפגשתי בארץ אחרת. הוא היה שחרחר עם עיניים יוקדות. הוא התבונן בי במבט עמוק וחוקר. נדמה לי שבעומק מבטו הסתתרה אכזריות. אני יוצאת למצוא אותו, מתגעגעת אליו אבל אף פעם לא מגיעה אליו. בחלומי הוא עומד בצידה של תמונה, סביבו אנשים ללא שם והוא עסוק בהם. אני מחכה שיתקרב אלי אבל הוא חומק ממני. ככה זה תמיד אצלי, אני נשארת כאן ולא מבינה את פשר המרדף הזה. לפעמים עלי להזכיר לעצמי כי הייתי צעירה והיה לי עור חלק, בהיר ובוהק.

    חלמתי שאני נמצאת בארמון בעל חדרים רחבי מידות עם תקרות גבוהות. קירות הארמון היו צבועים בגוונים עכורים של חום עם כתמים באדום בוהק וצהוב אוקר. היה שם גבר שדמה לאיש שהכרתי לפני מספר שנים, אבל בחלום אמרתי לעצמי שהוא אבי. התנועענו בין חדרי הארמון ובכל פעם שנפגשנו נגענו האחד בשנייה. בכל מפגש כזה ידעתי מיד שהגבר הזה רוצה להרוג אותי. ניסיתי להתחמק ממנו ולהסתתר מאחורי פינות ועמודים אבל הוא הופיע שוב ושוב וידעתי שמותי קרב. התעוררתי באימה ולבי פעם בחוזקה ללא שליטה. לא הצלחתי להירגע במשך דקות ארוכות. בימים שבאו אחר כך חשתי שעננת אימה מרחפת מעל ראשי.

    חצר ביתו של יוסף בן דודתה של אמי, טבועה בזיכרוני כפיסה ירוקה של צמחים שיצרו מעין מפת גינון מסביב לביתו. בצידה המזרחי של החצר, בחזית, היה מטע קטן של עצי פרי ובו חידושים והפתעות שנטע יוסף ואשר כמותם עוד לא נודעו במושבתנו הקטנה. היו שם עצי אגסים נמוכי קומה שענפיהם נצבעו באפור כסוף ובקצותיהם נתלו אגסים שמנמנים, ירוקים בהירים, שהתנדנדו בכבדות כמתגרים. לידם צמחו להם עצי תפוח שעליהם עגולים והם מחליפים את פניהם, פנים ואחור, מאדמדם לירוק אפרפר מנומר. מאחורי המטע הקטן הייתה גדר של קנים בעלי עלים ארוכים וצרים בצבעי ירקרק צהבהב ולבן. הם נעו מצד לצד בריקוד איטי גם אם רוח לא נשבה והאוויר המשיך לעמוד עיקש במקומו. הבית עצמו עמד בחזית המערבית של החצר. הוא היה ריבועי, בעל קירות אפורים בהירים וגג רעפים משולש. בחזית הבית הייתה מרפסת קטנה שממנה ירדו שלוש מדרגות אל שום מקום. בחלקו האחורי של הבית ניצב גרם מדרגות שיפועי שהוביל אל הכניסה האחורית של הבית, זו הכניסה ששימשה את דיירי הבית והותירה את הכניסה הראשית חסרת תועלת. תריסי ביתו של יוסף היו מוגפים כמעט תמיד. מאחורי הבית צמח עץ תות ענק שהטיל את צילו על החצר האחורית. בכל קיץ התמלא העץ באלפי תותים קטנים שהחליפו את צורתם מוורוד לסגול בשל ובשרני, ואז צנחו מטה ונפרשו כשטיח עיסתי על פני החצר. בסופה של החצר ניצבה חומה ירוקה אפלה של הפרדס, היא עמדה שם כמסמנת סיומו של עולם אחד אשר ממנו והלאה התחיל עולם אחר שאליו נדמה כי איש לא נכנס.

    אני כותבת את סיפורה של החצר הזו וחשה איך מעטה של עצב יורד עלי ולבי הולך וכבד בי, ואיני יודעת, איך אמשיך ואספר את סיפורו העצוב של יוסף, בן דודתה של אמי?

     

     

    ORN_6673_e

    שורה חנה, אמו של יוסף, הייתה אחותה של סבתי רוחל. שתיהן התגוררו עם משפחותיהן בבתים שחצרותיהם נשקו זו לזו. ביתה של סבתי נבנה על קו הגבול שבין החצרות וקירותיו הוו מעין חומה לחצר הסמוכה. חלונות ביתה של סבתי פנו אל חצרה של אחותה כאילו היא מצויה בעמדת שמירה הצופה אל בית אחותה הצעירה. כשהיגעה שורה חנה לסביבות גיל חמישים היא החלה לסבול מדיכאון קשה. ‘היא לא טופלה כמו שצריך’ מספרת אמי וממשיכה ‘תראי, לא ידעו אז איך לטפל בדיכאון, היום זה היה בוודאי אחרת’. אמי נשמעת מהוססת ומהורהרת כאילו גם היא אינה מאמינה לדבריה היא. מצבה של שורה חנה לא השתפר והיא חדלה לדבר. לאחר מספר חודשים היא לקחה את האקדח שהיה ברשות בעלה, יצאה אל המדרגות שבחלקו האחורי של ביתה ושם ירתה בעצמה. רוחל סבתי שמעה את הירייה. כאן מסתיים תמיד הסיפור, איני יודעת אם זה משום שאיני שואלת עוד או משום שאמי אינה מספרת יותר. אבל בעיני רוחי אני רואה את דמותה של שורה חנה, שרועה על מדרגות ביתה, היא רזה ושערה חום וחלק, היא לבושה שמלה בתדפיס של פרחים צבעוניים. אני מדמיינת את סבתי רצה אל חצרה של אחותה ולא יותר. איני מרשה לעצמי לדמיין את סבתי רוכנת על גופת אחותה או זועקת מרה וקוראת לעזרה. או אולי היא יושבת קפואה במקומה אל מול חלון המטבח הפתוח שם המשיכה לשבת תמיד כשבאנו לבקרה.

    אני נזכרת בדמותו של יוסף, בפניו המחייכים תמיד ובאפו השבור. אני רואה אותו מהלך בנמרצות במעלה השביל המוביל מביתו אל הרחוב, אני חושבת שהוא בוודאי נמלט מהבית הזה. אבל הוא יוצא אל הרחוב ותמיד מוצא מישהו לשוחח איתו, הוא צוחק בכל פה ונראה ידידותי. תמיד אני נתפסת לאפו השבור ותוהה מה קרה לו? ‘תראי’ אומרת אמי כהרגלה כאשר עליה להסביר מצבים קשים ולא פתורים – ‘ הוא נפל כשהיה ילד ולא טיפלו בו, לא ידעו לטפל אז’.

     

     

    בזמן בו התאבדה אחותה, הייתה כבר רוחל סבתי אלמנה. היא התאלמנה שנים קודם לכן ואני משערת כי התאבדותה של אחותה הצעירה, הכתה בה מכה קשה, משום שכבר הייתה שבורה וכואבת בעקבות מות בעלה. אמי שהייתה בת שבע כשנפטר

    אביה, מספרת כי לאחר מות אביה לא חדלה סבתי לבכות – ‘לא יכולתי לשאת את דמעותיה, בכל פעם שהבטתי בה ראיתי שהיא דומעת’ היא אומרת בטרוניה, ואני רואה בדמיוני את עיניה התכולות של סבתי, עצובות ונוצצות, ואת דמותה הכפופה כשהיא מנסה להסתיר את בכייה מילדיה. אלא שכאן מתחילה לחדור לתודעתי שאלה מטרידה- האם יתכן שאז התקבעה באמי לתמיד, הדחייה לבכי שאת גילוייה חוויתי מאז היותי ילדה? וכך לאט, לאט עולים וצצים בי זיכרונות המאששים את מחשבותיי. אני ניצבת על פיתחם ורואה את החלל הגדול בו הם מונחים- מראות ואירועים שכולם אומרים כותרת אחת; בכי הוא מעשה מגונה!

    ואני נזכרת באמירות שהתהלכו בביתנו כשהייתי ילדה: ‘שוב היא משתינה עם העיניים’ אומרת אמי על קרובת משפחה שהייתה מזילה דמעות במהירות. ובראשי עולה תמונת לווייתו של אבי; אני, אמי ושתי אחיותיי הגדולות צועדות מאחורי מיטת המוות של אבי ופנינו אטומות ושותקות.

    אני רוצה להמשיך לספר את סיפורה של משפחתי, חשבתי שראוי לספרו משום שהוא מיוחד ושונה כל כך מסיפורי המשפחות אותם מספרים היום. חשבתי שעלי לעשות זאת עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי – אבל משהו עוצר בי ואני רואה מחסום שעומד מולי – הוא אטום, גבוהה ורחב, והוא חזק ממני.

    חלמתי שאני הולכת לישון בחדר קטן. מישהו נכנס לחדר והוא רוצה להרוג אותי. מרוב פחד רציתי להתעורר אבל לא הצלחתי, רציתי לצעוק, אולי כדי לגרש אותו. החלום הפך למציאות ועשיתי מאמץ להוציא קול ולצעוק, אבל יצאו ממני רק קולות עצורים משום שלא הצלחתי לפתוח את הפה. הרגשתי את האיש מתיישב על המיטה שלי, לצידי, שמעתי את נשימותיו, הייתי בטוחה שזו מציאות.

     

     

    בבית בו אני מתגוררת מסתובב לו חתול אפור. הוא אינו יפה או נחמד,הייתי אומרת שהוא אפילו דוחה. כל היום הוא מחפש מזון ולמד להיכנס במהירות דרך דלת הכניסה יחד עם כל מי שנכנס לבניין. הוא למד גם להשתחל אל תוך המעלית שלנו ויוצא בקומה בה נפתחת דלת המעלית. כשמגיעים למעלה הוא מנסה להיכנס איתנו אל תוך הדירה. בחורף הוא נהג לשהות בכניסה כדי להתחמם ועכשיו כשחם יותר ראיתי שהוא נשאר לו בתוך המעלית גם כשהדלת נפתחת. בימים האחרונים לא ראיתי אותו יותר ונזכרתי שלאחרונה שמתי לב שהוא צולע. אני זוכרת שהסתכלתי עליו וחשבתי איך הוא ימשיך לשרוד אם אינו יכול לרוץ וללכת? חשבתי אולי אקח אותו לווטרינר? ועכשיו כשהוא נעלם דאגתי לו ותהיתי מה קרה לו?

    בבוקר שמעתי שאומרים ” אנחנו מקווים שהילדים שנוהגים לתפוס גורי חתולים, לעטוף אותם בנייר כסף ולזרוק אותם למדורת ל”ג בעומר לא יעשו זאת”.

    אז מה הקשר בין החתול שמנסה לחמוק מגורלו לביני, שהגורל מתיישב על מיטתי? ובין החתול הצולע לבין העייפות שלי והייאוש?

    אבל בעצם בראש שלי שרת המשפטים החדשה של המדינה הזאת והבהלה שאחזה ברבים וגם בי, שהיא כמו המחסום ההוא שעומד לפני – ושמעתי את מעריציה אומרים שהיא וחכמה וקרת רוח בעיקר קור הרוח שלה! קור הרוח שלה! קור הרוח שלה!

    אני צועדת במורד רחוב נחמני בדרך לסטודיו שלי. אביב עכשיו, האוויר מלא אור ומזג האוויר עדיין קריר ונעים.

    בדרך אני עוברת על פני בנין לשימור ששופץ לאחרונה ומשמש כבית מלון במרכז העיר.

    בחזית הבניין ניצבת חומת אבן ועליה גדר מתכת בסגנון גותי אבל תל אביבי. הגדר עטויה בצמחים מטפסים של יסמין וביניהם שיחי ורדים עומדים לסירוגין. היסמין פורח בלבן ומפיץ ריח עדין, והוורדים פורחים כפקעות שנפתחות ונפתחות עד קצותיהן המתהפכים. הגדר כולה חוגגת בגוונים של לבן, היסמין בתפרחות של צורות דקות וגזורות והוורדים בעלי כותרת דקים ומתעגלים.

    אני חשה אופטימיות ותקווה – אולי בכל זאת אני לא חתול צולע, אולי גם לי עוד תהיה שמחה.

    כי ” מחשבות הן כמו פרחים” אומר אנרדה ז’יד.

     

     

    נראה שעברו שנים עד אשר חדלה סבתי לבכות, אבל משחדלה ירדה על הבית שתיקה; ‘השקט בבית היה בלתי נסבל ‘ אומרת אמי ואני מדמיינת אותה, ילדה, סובבת בחדרי הבית הדומם ומחפשת ישועה; ‘התחלתי לדבר ולדבר, כדי להפר את הדממה’ היא מספרת. ואכן, היא דיברה בקול רם וחד, ללא שליטה ובלי יכולת להפסיק. עד שעייפנו כולנו וביקשנו לנו מעט שקט.

    ואני תוהה – האם אז החלו התפרצויות הזעם שלה? צעקותיה ומחאותיה?

    אני מהלכת בדמיוני אחר ספורה של אמי ורואה אותה חוזרת מבית הספר, הילקוט על גבה, שערה השחור עוטר את ראשה בעיקול גלי והיא לובשת מכנסיים קצרים שבשוליהם מושחלים שרוכי גומי. היא נכנסת אל חדר האוכל שמשמש מקום התכנסות למשפחה, החדר אפלולי ואין בו נפש חיה. אני רואה אותה רצה אל תוך חדרי הבית ומחפשת את אחיה הגדולים, היא נבהלת ושבה אל חדר האוכל. אולי מצאה שם את אמה עסוקה במטבח ושותקת, אולי רצתה לספר לה על הצלחותיה בבית הספר אבל התייאשה, ואולי אז החלה לדבר ולדבר ללא תכלת וללא הפסקה.

    מעשה התאבדותה של שורה חנה, נשאר תלוי מעל שמי משפחתנו כאקסיומה של אזהרה. אין ספק כי כל בן משפחה ואולי לאורכם של שלשה דורות, היה עסוק בצורה זו או אחרת בשאלות שעוררה ההתאבדות ובתחושות הנלוות אליה. היא עוררה בכולנו תחושות של פחד, אשמה ובושה. פחדנו כי היא תדבק בנו כאופציה פתוחה או כגורל, חשבנו כי משהו בהתנהלות שלנו כמשפחה מזמין אותה, והתביישנו לדבר בה. אלא שבזיכרון המשפחתי שלנו חבוי סיפורו של אירוע קשה וטראומטי עוד יותר;

    שנים מספר לפני התאבדותה, אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת, נרצח בעלה של שורה חנה בהתהלכו לבדו ברחובה של המושבה. ‘הוא נורה בראשו בידי ערבים’ סיפרה אמי, ‘הם ירו בו מהפרדס’, היא אומרת, ‘זה היה בזמן המאורעות’ היא מעדכנת ולא מרחיבה. המידע המצומצם הזה, שמסרה אמי, השאיר אותי המומה וחסרת מילים, הייתי כבת שתים עשרה. אני זוכרת שחשבתי; מדוע היה על שורה חנה להתאבד? הרי ההיפך הוא המתבקש – הרי היה עליה דווקא לדבוק בחיים! אלא שלא זו הייתה האמת העובדתית והיא נודעה לי רק שנים רבות מאוחר יותר מפי אחותי הגדולה; בעלה של שורה חנה הואשם על ידי ערבים שהתגוררו במושבה, בביצוע מעשה אונס בנערה ערביה, הם ארבו לו והתנקשו בחייו כמעשה של נקמה.

    חשיפתה של האמת הזו הותירה אותי באזור של ייאוש וחידלון ודומה כי גם עכשיו אני מתקשה לספר את האירוע או לדון בו.