• Newsletter

  • Archives

  • Categories

  • ציפורים מדברות

    +
    posted 30.12.2014

    ציפורים מדברות

    אני מציירת ציפורים. הן נולדו מתוך סיפור זיכרונות שאני כותבת לאחרונה ובו אני מספרת על הדמויות שסבבו אותי כשהייתי ילדה – על אמי, על רוחל סבתי, על שורה- חנה אחות סבתי, ועל אחיותיי ואבי. יתכן שהציפורים שלי הן ‘ציפורי הנפש’ של הנפשות הללו, יתכן שהן הדימוי לפוטנציאל החופש הטמון בציפורים, או שאולי הן ייצוגה של הבדידות.

    הציפורים שלי דוממות, ולמרות שציור הוא מדיום דומם מטבעו, נדמה לי שהציפורים שלי דוממות יותר. אולי הן מופנמות מדי או שהן לא מתקשרות דיין, ולכן אני מתעקשת להשתמש במילים, כי במקום שמישהו שותק מישהו אחר מדבר.

    כאמנית מיצג וכציירת העוסקת בתחום הוויזואלי כבר שנים רבות, רכשתי ניסיון בניהול של תהליכי יצירה, בבחירת נושאי עבודתי ובאיתור הטכניקות המתאימות. ובעיקר למדתי לפתח מנגנוניי בקרה ושיפוט.

    אבל כ’כותבת’ אין לי עדיין כלי עבודה משוכללים, אני נלחמת על כל מלה ומשפט ומתלבטת מאד כיצד לחבר בין הקטעים השונים. אני מתייאשת מהר ומאבדת את המשמעות והמטרה של כתבתי. מדי פעם אני חדלה מלכתוב וחושבת שלא אחזור אליה עוד.

    אבל לעיתים אני חולמת על השילוב שבין היצירה הוויזואלית שלי לבין הכתיבה, ומיום ליום אני גם מבינה יותר מדוע.

    אלא שככל שאני כותבת יותר אני מגלה שוב ושוב שמה שקרה בילדותי היה עצוב, מאכזב וגם אכזרי. וכך, אני שואלת את עצמי מה הטעם לספר רק דברים עצובים ואכזריים כל כך? אבל אני לא מוצאת משהו חיובי לספר עליו, ובעצם עסוקה באין – במה שלא היה טוב. האם יש בזה תועלת כלשהי?
    (לפוסט המלא לחץ/י על התמונה)
    (To open, click on the picture)